בארץ-ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו ... המדינית ... ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה ... מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל ... והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה ... ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל ... משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלוקיכם.

מקורות : מגילת העצמאות, פסוק א', ספר עזרא, פרק ב', פסוק א', ספר נחמיה, פרק ז', פסוק 6, ספר שמואל ב', פרק ב', פסוק 4, ספר מלכים א', פרק ב', פסוק 11, ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק י' ופסוק כ"ב

ההגדרה החוקתית של ישראל

כמדינה יהודית

בשנת 1896, ד"ר בנימין זאב (תיאודור) הרצל (ז"ל), הוציא לאור לראשונה את ספרו המפורסם "מדינת היהודים". 52 שנים לאחר מכן התגשם חזונו בהקמתה מחדש של מדינת היהודים, אשר קיבלה את השם "ישראל", על מנת להדגיש רצף לאומי של ממלכת ישראל המאוחדת, אשר הייתה מהווה, בימי בית ראשון, את דמותה הפוליטית של האומה העברית. השם הרשמי של מצריים הוא "רפובליקת מצריים הערבית", על מנת לציין כי המדינה הערבית בארץ מצריים מהווה דמות פוליטית של האומה הערבית. חוקתה של מצריים קובעת כי העם המצרי הוא חלק בלתי-נפרד של האומה הערבית. לעומת זאת, למרות 61 שנות עצמאות, ישראל טרם קבעה חוק להגדרתה כרפובליקה יהודית, כלומר, כנכס ציבורי של כלל היהודים בעולם, ואף קבעה חוק להגדרתו של העם הישראלי כחלק בלתי-נפרד של האומה היהודית. בהתאם למדעי המדינה, המושג "אומה" או "לאום" מתייחס לכל עדה היסטורית-תרבותית, המהווה קבוצה אנושית מגובשת על ידי התודעה הקולקטיבית לעבר היסטורי משותף, והמאוחדת על ידי החזון הקולקטיבי לעתיד היסטורי משותף. התרבות הלאומית היא שמאפיינת את ה"אומה" או "לאום". בהתאם להגדרה של המושג "אומה" או "לאום", כלל היהודים בעולם, בארץ ישראל ובגולה, מהווים את האומה היהודית. היהדות אינה דת בלבד אלא גם תרבות לאומית, הכוללת את כל התכנים הרוחניים של האומה היהודית, בזיקתה הטריטוריאלית לארץ ישראל. האומה היהודית הינה מאוחדת על ידי דפוסי תרבות לאומית, כגון : שפה עצמית (השפה העברית), משפט עצמי (המשפט העברי), דת עצמית (הדת היהודית), ומסורת עצמית (המסורת היהודית). בתפילות היהודיות מתפללים לכיוון ירושלים, למען מימוש תקוות הדורות לשיבת ציון, לבניית עיר הבירה הנצחית של האומה היהודית ולחידוש חרותה במולדת. כמצוין לעיל, היהודים מהווים אומה באותה מידה שהערבים מהווים אומה. ישראל היה השם השני של יעקב אבינו וצאצאיו נקראו "בני ישראל". אך, עוד בישיבתם של בני ישראל בארץ גושן, לפני יציאת מצריים, הכינוי "ישראל" קיבל משמעות נוספת, והיא המשמעות של "עם" (ספר שמות, פרק א', פסוק 9). מדעי המדינה קובעים את ההבדל בין המושגים "עם" ו-"אומה" או "לאום". ה"עם" הוא חברה, המבטאת מציאות פוליטית. ה"אומה" היא עדה היסטורית-תרבותית, המבטאת מציאות סוציולוגית. לא-כל עם מהווה אומה. ישנן אומות המורכבות ממספר עמים, כמו במקרה של האומה הערבית, וישנן אומות המהוות תת-יחידות אתניות של עמים, כמו במקרה של העם הבלגי, המורכב מהלאום הוולוני ומהלאום הפלאמי, בעלי תרבויות שונות. מסיבה זאת, לא-כל "עם" מהווה בהכרח "אומה". למעשה, בארץ גושן, לפני יציאת מצריים, בני ישראל היו רק "עם", כי רק בקבלת תורת משה, לאחר יציאת מצריים, בני ישראל התגבשו כ"אומה" או "לאום", לאחר ותורת משה קבעה את התכנים הרוחניים של התרבות הלאומית העברית. בהתאם לתורת משה, בני ישראל קמו בתור עם כאשר, בארץ גושן, הנחשבת לחלק בלתי-נפרד של ארץ ישראל (ספר יהושע, פרק י', פסוק 41) הוקמה "אסיפת זקני ישראל", שבעים במספרם (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק 9), כאשר מדובר על רשות ציבורית שהייתה מהווה מקור לסמכות פוליטית בישראל, בתקופה שקדמה ליציאת מצריים (ספר שמות, פרק ד', פסוק 28), בתקופת יציאת מצריים (ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק א'), בתקופת השחרור של ארץ כנען משלטון זר (ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק א') ובתקופת כינון המלוכה (ספר שמואל, פרק ב', פסוק 3). במקורותיו ההיסטוריים, בנות קרוב לארבעת אלפים שנה, עם ישראל היה מהווה את העם הישראלי, מההתחברות בין "השייכות האזרחית למדינה העברית" לבין "השייכות התרבותית לאומה העברית" (ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק י'). במדעי המדינה מגדירים שלושה סוגים של מדינות : הסוג הראשון הוא הסוג של "המדינה החד-לאומית", המהווה את דמותה הפוליטית של אומה אחד, כמו במקרה של ממלכת ישראל המאוחדת, בעת העתיקה, וכמו במקרה של דנמרק, בעת המודרנית. הסוג השני הוא הסוג של "המדינה הרב-לאומית", המהווה את דמויותיהן הפוליטיות של מספר אומות, כמו במקרה של בגליה, כמצוין לעיל. והסוג השלישי הוא הסוג של "המדינה התת-לאומית", כמו במקרה של עשרות מדינות ערב, המהוות תת-יחידות פוליטיות של האומה הערבית. לפני הפילוג בין יהודה וישראל, בימי בית ראשון, ממלכת ישראל המאוחדת הייתה מהווה "מדינה חד-לאומית". אך, לאחר הפילוג, יהודה וישראל הפכו לשתי מדינות תת-לאומיות, כאשר ממלכת יהודה וממלכת ישראל היו מהוות תת-יחידות פוליטיות של האומה העברית. בכיבושה של ארץ ישראל על ידי הפרסים, הוקמה בשטח מצומצם מסביב לירושלים מדינה בשם "יהוד", בניסיונה של ממלכת פרס לצמצם את הטריטוריה הלאומית של עם ישראל, שהייתה כוללת עד אז את כל עבר נהרה, שהפכה לפחווה באימפריה הפרסית. ב"מדינת יהוד" עם ישראל נקרא "עם יהודי". הכינוי "יהודי" התייחס מראשית הופעתו בתולדותיו של עם ישראל כביטוי לזהות אזרחית כלפי "יהוד", כאשר היהדות הייתה לתרבותה הלאומית. מסיבה זאת, היהודים נקראו "בני המדינה", בהתייחסות ל"מדינת יהוד", ככתוב בספר עזרא, פרק ב', פסוק א' וככתוב בספר נחמיה, פרק ז', פסוק 6. כיבושה של ארץ ישראל על ידי רומא והגלות שבאה בעקבות הכיבוש, הביאו למחיקתה של מדינת יהוד מהמפה הפוליטית, ולהפיכתה של האומה היהודית לאומה חוץ-מדינתית. לאחר חורבן בית שני, האומה היהודית שמרה על אופייה הלאומי בתנאים של גלות, תוך כדי התבססותה של הלאומיות היהודית ב"גרות" בארצות הגולה, במקום התבססותה של הלאומיות היהודית ב"אזרחות" בארץ ישראל. בתקומתה מחדש של מדינת היהודים, טרם שוחזרה מעמדה של הלאומיות היהודית כלאומיות המבוססת בשייכות האזרחית למדינה האמורה לייצג את האומה היהודית במישור הבינלאומי. בתקופתה של מדינת יהוד, נכרי שביקש להשתלב לחיק האומה היהודית לא היה עובר תהליך של התגיירות אלא תהליך של התאזרחות, כי במדינת יהוד מה שהיה קובע מיהו יהודי הייתה האזרחות היהודית (השייכות למדינה כשייכות לאומה). ככתוב בתורת משה "גרים הייתם בארץ מצריים" (ספר דברים, פרק י', פסוק 19). אך, בארץ ישראל, ליהודים להוות אזרחים. תהליך של התגיירות מוצדק בארצות הגולה, בתקופה שקדמה לתחייתה של ישראל בזמננו. אך, לאחר שישראל קמה לתחייה, בשנת 1948, על האומה היהודית לחדש את המדינה היהודית כדמותה הפוליטית, לשחזורה כאומה טריטוריאלית, ככל האומות הטריטוריאליות האחרות החברות באו"ם. התגבשותה של ישראל כמדינה חד-לאומית של האומה היהודית דורשת חקיקה לקביעת השייכות לאומה היהודית כשייכות למדינה היהודית, תוך כדי הכרה במדינה היהודית המודרנית כרצף לאומי של המדינה היהודית העתיקה, כי מדובר על אותו עם. על אותה חקיקה לכלול את שינוי השם הרשמי של המדינה היהודית בארץ ישראל ל"רפובליקת ישראל היהודית", באותה מידה שהשם הרשמי של המדינה הערבית בארץ מצריים הוא "רפובליקת מצריים הערבית", וכמו כן, על אותה חקיקה לכלול את ההכרה בעם הישראלי כחלק בלתי-נפרד של האומה היהודית, באותה מידה שהעם המצרי מוכר בחוקה המצרית כחלק בלתי-נפרד של האומה הערבית.

ההשלכות של הסתירה

בין לאום יהודי ולאום ישראלי

המדינה קובעת כי אין אומה ישראלית נפרדת מהאומה היהודית. אך, למרות 60 שנות עצמאות, מדינת היהודים טרם התגבשה כמדינה בעלת לאום עצמי כאשר הלאום העצמי שלה יהיה הלאום היהודי עצמו, בסתירה הקיימת היום בין "השייכות לעם היהודי", כפי שנקבעה בחוק השבות, לבין "השייכות למדינה היהודית", כפי שנקבעה בחוק האזרחות. סתירה זאת גורמת להפיכתו של היהודים, בעוד 10 שנים, למיעוט לאומי בתוך גבולותיה של מדינת ישראל, בהתאם למידע שהתפרסמה באינטרנט על ידי המשרד לשירותי דת. השאלות העקרוניות בנושא זה, הן : מהו הלאום של בני זוג המרגישים את עצמם יהודיים, מבחינה דתית, אף-על-פי שאינם מוכרים כיהודים על פי חוק שבות,וזאת לאחר שזכו לעלות ארצה על פי אותו חוק ? איך ניתן יהיה בעוד 10 שנים לשמור על הלגיטימציה של המדינה היהודית באופן דמוקרטי, המבוסס בעקרון של הרוב הלאומי, כאשר כלל זכאי חוק השבות טרם הוכרו בחוק כחלק בלתי-נפרד של העם היהודי ? האים מקובל שדור שלם יגדל חסר רישום של הלאומיות העברית, לאחר ומדובר על אזרחים שאינם מוכנים לוותר על נטייתם הדתית ליהדות, ובמקביל אינם מוכנים לוותר על אורח חיים חילוניים המשותף לרוב אזרחי המדינה, כאשר בניהם נמהלים על ידי רופאים, לאחר והמוהלים הרשמיים מסרבים לעשות להם ברית מילה ? היום, יותר משלוש מאות אלף עולים מחבל העמים, אשר היו מוגדרים על ידי החוק הסובייטי כיהודים על פי האב ואשר אינם מוגדרים על ידי החוק הישראלי כיהודים על פי האם, נמצאים במצב בלתי-נסבל של חוסר הגדרה לאומית במדינת ישראל. רק חקיקה לשחזורה של האומה היהודית כאומה מדינתית תאפשר לשמור על רוב יהודי בקרב אזרחי המדינה, כאשר אותם עולים, המזהים את עצמם כיהודים, יוכלו, בהתאם לחופש מצפונם, להשתלב לחיק האומה היהודית.כמצוין לעיל, מגילת העצמאות מזכירה לנו כי העם היהודי קם בארץ-ישראל כעם בעל דמות מדינית, כלומר, כעם מחובר באופן סוציולוגי-משפטי אל המדינה האמורה לייצג אותו במישור הבינלאומי.עובדה כי בימיהם של עזרא ונחמיה, היהודים נקראו "בני המדינה", בתקופה בה השייכות לעם הייתה מהווה גם שייכות למדינתו, כפי שקורא היום אצל עמים אחרים. בהקמתה של ממלכת ישראל המאוחדת על ידי המלך דוד בן-ישי (ז"ל), כלל בני ישראל היו נחשבים לאזרחים ישראלים, כמצוין לעיל. ניתן להבין כי בממלכת ישראל המאוחדת, להיות בן ישראל היה בהכרח להיות ישראלי.

להצטרפות לקבוצה "אני בעד ישראל יהודית" הקליק כאן

מסר

MENSAGEM

Yahel Wilfand

אני רואה את היעוד של האתר בחילוץ התקשורת הישראלית מהרדידות בסיקור בעיות היסוד של ישראל, וניהול דיוני עומק בדגש על נושא הזהות היהודית, שהיא נקודת המוקד של משבר המדינה.

מערכת

EXPEDIENTE

אתר עיתונאי הלאום

SITE JORNALÍSTICO HALEOM

מנהל ועורך : אשר בן-שלמה

מסגרת האתר נבנתה על ידי א.ש. אתרים.

דואר אלקטרוני : editor.haleom@gmail.com

המערכת מכבדת של העיקרון הדמוקרטי לחופש ביטוי ואינה אחראית לתוכן המפורסם באתר.

Diretor e Editor : Asher Ben-Shlomo

A estrutura do Site foi construída por E.S. Sites.

Endereço Eletrônico : editor.haleom@gmail.com

O Expediente respeita o princípio democrático da liberdade

de expressão e não se responsabiliza pelo conteúdo

publicado no site.

היהדות הפורטוגלית קמה לתחייה בברזיל

בית הכנסת קהל צור ישראל הוא בית הכנסת העתיק ביותר באמריקה הלטינית. הוא נמצא בעיר רסיפה, בירת מדינת פרנמבוקו, הנמצאת

בצפון מזרח של הרפובליקה הפדרלית של ברזיל. מדובר על בית כנסת שהוקם על ידי היהודים שהגיעו לברזיל במאה ה-17 עם ההולנדים

שכבשו את המדינה, שהייתה תחת שליטה פורטוגלית. בנק ספרא סייע לשיפוץ בית הכנסת והפיכתו למוזיאון החשוב ביותר לתולדות

היהדות בברזיל.

מבת פנימי של בית הכנסת קהל צור ישראל, אשר מדמה את המבנה המקורי מהמאה ה-17.

המוזיאון מציג לציבור סמלים של יהדות פרנמבוקו.

בלוח המוזיאון תיאור על הקמתו של בית הכנסת קהל צור ישראל במאה ה-17.

גם מתואר על הרב הראשון של ברזיל במאה ה-17 הוא הרב יצחק אבואב דה-פונסאקה.

איזיק (יצחק) אסודרי, יהודי מרוקאי, אזרח ישראלי (בחולצה כחולה) הקים מחדש את קהילת האנוסים ברסיפה. איזיק (יצחק) אסודרי עלה לארץ-ישראל

עם משפחתו, בראשית תולדותיה של מדינת ישראל, ושירת בחיל הים הישראלי, לפני שהלך לקיים את המצווה להשבתם של צאצאי היהודים הספרדים

יוצאי פורטוגל שנרדפו באינקוויזיציה, המרגישים עד היום אנוסים כאבותיהם.

איזיק (יצחק) אסודרי חידש לאנוסים ברסיפה את הנפש היהודי והקים את בית הכנסת ע"ש אביו שמואל אסודרי (ז"ל).

בימי שישי ושבת, האנוסים של רסיפה מתפללים בבית הכנסת ע"ש שמואל אסודרי (ז"ל) לפי הזרם האורתודוקסי.

יוסף סילבה, אנוס המתפלל בבית הכנסת ע"ש שמואל אסודרי (ז"ל), תיעד תולדות האנוסים ברסיפה ואת תחיית יהדותם בזמננו.

בתמונה, עומד ליד ארון הקודש של בית הכנסת קהילת צור ישראל, ברסיפה.

ראיון קצר עם יוסף סילבה

אך נודע לך על יהדותך באנוסים הפורטוגלים שחיפשו בברזיל מקלט מהאינקוויזיציה ?

גיליתי בחיפושי אחר שורשיי ההיסטוריים כי שמות משפחתי הם יהודיים. הבנתי שלא-דאי לדעת על העבר היהודי של משפחתי. היה לי ברור שהייתי צריך להחליט על עתידי היהודי. אני נוהג להתפלל בבית הכנסת ע"ש שמואל אסודרי (ז"ל) ברסיפה.

מהי המסורת היהודית שנשמרה בחיק משפחתך ?

נישואים בין בני דודים (מסורת של האנוסים הפורטוגלים, לשמירה על קירבת דם יהודי). גם שרידים של כשרות.

מהי המשמעות של ארץ-ישראל בשבילך ?

המולדת ההיסטורית של העם היהודי, אליו אני מרגיש שייך.

_________________________________________________________________________________________________________